חנה ( שם בדוי ) הגיעה אליי לטיפול, בעקבות אלימות שלה כלפיי ילדיה.
חנה אישה נאה עם הופעה מרושלת ומוזנחת. באחת הפגישות שוחחנו על ילדותה ולימודיה.
חנה ציינה בפניי שלא שיתפה אף פעם,שהיא לא יודעת לקרוא.
לשאלתי כיצד את מסתדרת? ואיך את יודעת להגיע למקומות חדשים.
ענתה חנה שפיתחה יכולת מופלאה לזכור מקומות מצילום בעניים.
ראית עץ עקום מתיישר? אין סיכוי שאלמד לקרוא! כך אמרה.
באותה פגישה שוחחנו על הקושי של הקריאה והכתיבה שלה ואיך אפשר להתגבר על הפחד והבושה. האם באמת אין אופציה אחרת? האם אין עצים שמתיישרים עם תמיכה ועזרה?
האם חנה בוחרת להיות אנאלפביתית לכל חיי או בוחרת לשתף ולקבל עזרה?
חנה עבדה במשק בית שנים רבות בחריצות רבה והחליטה לקחת בית נוסף לנקות בכדי לממן מורה פרטית.
חנה מצאה מורה פרטית החלה ללמוד לקרוא ולכתוב ושיתפה אותי בקשייה.
תקופה ארוכה חנה למדה וילדיה היו גאים בה ואני עודדתי ותמכתי בהחלטתה האמיצה.
יום אחד הגיעה לפגישה ואמרה לי: לילך אני רוצה שתשמעי איך אני קוראת.
חנה הוציאה עיתון בהתרגשות וקראה בקול ובדיוק רב!
התחבקנו, צחקנו, וחנה הייתה מלאת גאווה בדרך שעברה.
חנה התחילה להאמין ביכולת שלה להיות אחראית לחייה וליכולת להתמודד עם קשיים בחיים.
למדה לבקש עזרה ואפשרה לעצמה לסמוך על אנשים הקרובים לה.
כל פגישה טיפולית גורמת לי כאשת מקצוע לחשוב ולהתבונן פנימה האם יש אצלי מקום של עץ עקום?
באיזה מקום אני זקוקה לעזרה שיושיטו לי או שאני אושיט לעצמי את המקל שתומך ומיישר את העץ?
כל הזמן יש אתגרים בחיינו שאנו צריכים להתמודד איתם ולא לקפוא ולהישאר במקום של הפחד והבושה.
בהצלחה לכולנו ושנה מאתגרת.
באהבה לילך